עין אדומה — איך יודעים אם זה שפיר או דחוף

עין אדומה היא אחת התלונות השכיחות ביותר שאני רואה, והיא גם אחת המטעות ביותר: אותה אדמומיות בדיוק יכולה להיות דבר של מה בכך שיחלוף מעצמו, או הסימן החיצוני היחיד למצב שמסכן ראייה. החדשות הטובות הן שההבדלה בין השניים אינה דורשת ידע רפואי — היא דורשת שתי שאלות בלבד. בעמוד הזה אני נותן לכם בדיוק את שתי השאלות האלה, ואז עובר על כל אחת מהסיבות השכיחות: מה היא נראית, כמה זמן היא נמשכת, ומה עושים איתה.

שתי השאלות שממיינות כמעט הכול

לפני שמנסים לזהות את הסיבה המדויקת, כדאי למקם את עצמכם באחת משלוש הקבוצות. שתי שאלות עושות את רוב העבודה:

האם העין כואבת? לא צורבת, לא מגרדת, לא “לא נוחה” — כואבת. כאב עמום, לוחץ או חד הוא הסימן הראשון שמפריד בין שפיר לדחוף.

האם הראייה השתנתה? טשטוש שחולף אחרי מצמוץ הוא דמעות והפרשה, וזה בסדר. טשטוש שנשאר, ירידה בחדות או הילות סביב אורות — זה לא.

משתי התשובות נגזרות שלוש קבוצות. אדומה ושקטה — לא כואבת, הראייה תקינה: כמעט תמיד שפיר, ומכאן רוב המקרים. אדומה ומגורה — צריבה, גירוד, הפרשה או תחושת חול, בלי כאב אמיתי ובלי שינוי בראייה: מצבי משטח העין, מטרידים אך לא מסוכנים. אדומה וכואבת, או עם ראייה שהשתנתה — כאן לא ממתינים; זו הקבוצה שבשבילה נכתב החלק האחרון של העמוד.

אדומה ושקטה: כתם הדם שנראה נורא ואינו מסוכן

זו כנראה הסיבה השכיחה ביותר לפניות מבוהלות. אדם מתעורר בבוקר, מסתכל במראה ורואה כתם דם אחיד ובוהק בלובן העין, לפעמים על פני רבע או חצי מהעין. זה נראה כמו חירום — וזה כמעט תמיד לא.

המצב נקרא דימום תת-לחמיתי: כלי דם זעיר מתחת ללחמית, הקרום השקוף שמצפה את לובן העין, נקרע, והדם מתפשט בשכבה דקה מתחתיו. מכיוון שהלחמית שקופה, הדם נראה במלוא עוצמתו. אבל שימו לב מה אין כאן: אין כאב, אין ירידה בראייה, אין הפרשה, ואין סכנה כלשהי לעין. הדם יושב מחוץ לעין עצמה, ממש כמו חבורה מתחת לעור.

הגורמים הם לרוב זניחים: התעטשות או שיעול חזק, הרמת משקל, התאמצות, שפשוף העין, מאמץ בעת עצירות, ולעיתים קרובות — כלום מזוהה. הדימום נספג מעצמו תוך שבוע עד שלושה, ובדרך הוא משנה צבע לירוק-צהבהב בדיוק כמו חבורה. אין טיפות שמזרזות אותו, ואין מה לעשות מלבד להמתין. שתי הסתייגויות: אם דימומים כאלה חוזרים שוב ושוב, שווה לבדוק לחץ דם ותפקודי קרישה, ואם הדימום הופיע אחרי חבלה ממשית לעין — צריך בדיקה, כי אז השאלה היא מה עוד נפגע.

בקבוצת “אדומה ושקטה” נמצאים גם גירויים חיצוניים פשוטים: כלור בבריכה, עשן, אבק, אוויר יבש של מזגן, לילה קצר. אלה חולפים תוך שעות עד יום-יומיים אחרי שהחשיפה נפסקת, ולא דורשים דבר מלבד דמעות מלאכותיות.

אדומה ומגורה: מצבי משטח העין

זו הקבוצה הגדולה מבחינת מספר האנשים, והיא כוללת ארבעה חשודים עיקריים שמתחלפים ביניהם ולעיתים מופיעים יחד.

דלקת לחמית היא הסיבה הזיהומית השכיחה. ההפרשה היא המפתח: מימית ודמעתית בדלקת ויראלית, שמתחילה בעין אחת ועוברת לשנייה אחרי יומיים-שלושה; סמיכה, מוגלתית וצהבהבה בדלקת חיידקית, שמדביקה את הריסים בבוקר; וגירוד דומיננטי בשתי העיניים בדלקת אלרגית. רובן חולפות לבד, ורובן אינן צריכות אנטיביוטיקה — הרחבתי על כל זה בעמוד הנפרד על דלקת הלחמית.

יובש בעיניים הוא אולי הגורם הכי לא מזוהה לאדמומיות כרונית. הסימן המבלבל הוא שדווקא דמעת מרובה יכולה להיות תסמין של יובש — העין מגורה ומגיבה בהצפה. התמונה האופיינית היא עין אדומה שמחמירה לקראת סוף היום, מול מסך, במזגן או בטיסה, עם תחושת חול וצריבה. אם האדמומיות שלכם חוזרת חודשים ומחמירה בערב, קראו את העמוד על יובש בעיניים — הסיכוי גבוה שזה הסיפור.

בלפריטיס, דלקת כרונית של שולי העפעפיים, מייצרת אדמומיות עקשנית בשוליים, קשקשים בבסיס הריסים, קרום בבוקר ותחושת גירוי מתמדת. היא כמעט תמיד מלווה בהפרעה בבלוטות המייבומיאן, ולכן היא חוזרת שוב ושוב עד שמטפלים בשורש. הפירוט המלא נמצא בעמוד על בלפריטיס.

עדשות מגע הן קטגוריה בפני עצמה. שימוש ממושך מדי, שינה עם עדשות, עדשות ישנות או תמיסה לא מוחלפת — כל אלה מייצרים עין אדומה ומגורה. כאן, ורק כאן, אני מבקש להיזהר: אצל מרכיב עדשות הגבול בין גירוי לבין דלקת קרנית דק מאוד, ועל כך בהמשך.

בקבוצה הזו נמצאות גם שעורה וכלזיון — גבשושית ממוקדת בעפעף שיכולה לצבוע את האזור באדום — ופטריגיום, אותה גדילה משולשת מלובן העין לכיוון הקרנית שנפוצה מאוד אצלנו בגלל השמש, ושמתלקחת מדי פעם לאדמומיות מקומית.

מה שכן עוזר לרוב הקבוצה הזו: דמעות מלאכותיות ללא חומר משמר, קומפרסים — קרים בגירוי ואלרגיה, חמים בבלפריטיס ובבעיות בלוטות — היגיינת עפעפיים, והפחתת החשיפה למה שמגרה. מה שלא עוזר: להלבין את העין בטיפות.

למה כדאי להימנע מטיפות “מלבינות”

טיפות נוגדות גודש עובדות על ידי כיווץ כלי הדם בלחמית. התוצאה מיידית ומשכנעת — העין נראית לבנה תוך דקות. הבעיה כפולה. ראשית, הן אינן מטפלות בשום סיבה; הן מסתירות סימן. שנית, בשימוש חוזר מתפתחת תופעת ריבאונד: כלי הדם מתרחבים ביתר שאת ברגע שהאפקט דועך, העין נעשית אדומה יותר מבתחילה, והמשתמש מטפטף שוב. כך נוצר מעגל שאני רואה במרפאה לעיתים קרובות, ושהיציאה ממנו לוקחת כמה שבועות לא נוחים. לשימוש נקודתי לפני אירוע אין דרמה; לשימוש יומיומי יש מחיר.

אדומה וכואבת: כאן לא ממתינים

זו הקבוצה הקטנה, וזו הקבוצה שבגללה כתבתי את העמוד. הסימנים שמחייבים בדיקה באותו יום:

• כאב אמיתי בעין — לוחץ, עמוק או חד, להבדיל מצריבה וגירוד.
• ירידה או טשטוש בראייה שאינם חולפים במצמוץ.
• רגישות חזקה לאור עד כדי קושי לפקוח את העין בחדר מואר.
• אישון בגודל שונה מהעין השנייה, או אישון שאינו מגיב.
• הילות סביב אורות, כאב ראש, בחילה והקאה יחד עם עין אדומה — צירוף שמעלה חשד לגלאוקומה חריפה.
• מרכיב עדשות מגע עם עין אדומה וכואבת.
• חבלה לעין, או חשיפה לכימיקל — בחשיפה לחומר כימי שוטפים במים זורמים עשר דקות ואז פונים מיד.

מה עומד מאחורי הסימנים האלה? דלקת קרנית — זיהום של הקרנית, שכיח במיוחד אצל מרכיבי עדשות מגע, שעלול להשאיר צלקת קבועה במרכז הראייה. אובאיטיס — דלקת בשכבה האמצעית של העין, שמתבטאת באדמומיות מסביב לקשתית, כאב עמום ורגישות חזקה לאור, ולעיתים קשורה למחלה אוטואימונית מערכתית. גלאוקומה חריפה סגורת-זווית — עלייה פתאומית ודרמטית בלחץ התוך-עיני, מצב נדיר יחסית אך חירומי ממש, שבו כל שעה נחשבת. ושריטה או גוף זר בקרנית — כואב מאוד, לרוב נרפא יפה, אבל צריך לוודא שאין זיהום ושהגוף הזר הוסר.

המשותף לכל אלה: מבחוץ הם יכולים להיראות בדיוק כמו דלקת לחמית. ההבדל מתגלה בבדיקת מנורת סדק, שנמשכת דקות ומבדילה מיד בין לחמית מודלקת לבין קרנית או חלל פנימי מעורבים. זו בדיוק הסיבה שאני לא ממליץ לנחש בבית כשיש כאב.

עדשות מגע: הכלל היחיד שכדאי לזכור בעל פה

אני מייחד לזה פסקה כי זה המקום שבו אני רואה הכי הרבה נזק שניתן היה למנוע. עין אדומה ומכאיבה אצל מרכיב עדשות מגע נחשבת לדלקת קרנית עד שיוכח אחרת. העדשה פוגעת בחמצון ובמנגנוני ההגנה של משטח העין ומאפשרת לחיידקים — ובחשיפה למים, גם לטפילים כמו אקנתמבה — לחדור לקרנית. התהליך יכול להתקדם משמעותית תוך יממה.

הכלל הוא פשוט ולא גמיש: מורידים את העדשה מיד, לא מרכיבים אותה שוב, ונבדקים באותו יום. לא מטפטפים טיפות אנטיביוטיות שנשארו מפעם ומחכים לבוקר — טיפול חלקי דווקא מקשה על האבחנה אחר כך. ואם אתם ישנים עם עדשות או שוחים איתן, זו ההזדמנות להפסיק: שתי ההרגלים האלה מכפילים ומשלשים את הסיכון.

ילדים ותינוקות

אצל ילדים רוב העיניים האדומות הן דלקת לחמית ויראלית או אלרגית, והכללים דומים. שלושה מצבים מצדיקים בכל זאת התייחסות נפרדת. תינוק בחודש הראשון לחייו עם עין אדומה ומפרישה נבדק תמיד ובדחיפות. ילד עם הפרשה מתמשכת שבועות, בלי אדמומיות של ממש, סובל לרוב מחסימת דרכי דמעות ולא מזיהום חוזר — והפתרון שונה לגמרי מעוד סבב טיפות. וילד שמתלונן על כאב אמיתי, נמנע מאור או מסרב לפקוח את העין נבדק כמו מבוגר עם אותם תסמינים, כלומר מיד.

מה אני בודק במרפאה

הבדיקה קצרה ועונה על שלוש שאלות. ראשית, איפה בדיוק ממוקמת האדמומיות — אדמומיות מפוזרת בלחמית, אדמומיות טבעתית סביב הקרנית או כלי דם עמוקים מספרות סיפורים שונים לחלוטין. שנית, האם הקרנית שלמה ונקייה: טיפת צבע פלואורסצאין מגלה תוך שניות שריטה, כיב או פגם שלא נראים בעין בלתי מזוינת. שלישית, מה קורה בתוך העין — האם יש תאי דלקת בחדר הקדמי, ומה לחץ העין. שלוש התשובות האלה ממיינות כמעט כל עין אדומה למקומה הנכון, ומכתיבות אם צריך טיפול או שאפשר להסתפק במעקב.

אם העין האדומה שלכם מלווה בכאב, ברגישות לאור או בשינוי בראייה, אם אתם מרכיבי עדשות מגע, או אם האדמומיות פשוט חוזרת ולא מוסברת — צרו קשר ונקבע בדיקה במרפאתי בחיפה, המשרתת מטופלים מכל אזור הצפון. במקרים רבים הבדיקה מסתיימת בהרגעה מוחלטת, ובדיוק בשביל זה היא שווה את הזמן.