פטריגיום – הבנת הסיבות, גורמי הסיכון והטיפולים שלו
הגדרה
פטריגיום, המכונה לעתים קרובות "עין הגולש", הוא מצב עיני שכיח שבו מתפתח גידול לא תקין ולא סרטני על הלחמית – שכבת הרקמה הדקה והצלולה השוכנת על החלק הלבן של העין – החודרת אל הקרנית, המשטח הקדמי הצלול של העין. גידול שפיר זה בדרך כלל מקבל צורה דמוית כנף או משולש, המוביל לשמו, שמקורו במילה היוונית "pterygion", שפירושה "כנף".
בשלבים הראשונים שלו, פטריגיום עשוי להיות קטן וכמעט לא מורגש, ולגרום לאי נוחות מועטה או לא להיות מורגש. עם זאת, ככל שהוא גדל, זה יכול להפוך לבעיה משמעותית, שעלולה לעוות את הראייה, לגרום לאי נוחות או להוביל לחששות לגבי המראה החיצוני. אנשים מסוימים עשויים להבחין בתחושת גוף זר, גירוד או אדמומיות הקשורים לגדילה. פטריגיום גדול יותר או אגרסיבי יותר יכול לגרום לאסטיגמציה על ידי שינוי צורת הקרנית או לחסום את המרכז האופטי של הקרנית, מה שמוביל לפגיעה בראייה. חשוב לציין שבעוד שפטריגיום הוא שפיר בדרך כלל, נוכחותו, במיוחד כאשר הוא סימפטומטי, מחייבת הערכה על ידי רופא עיניים כדי לקבוע טיפול מתאים.
גורמים של פטריגיום
הסיבה המדויקת לפטריגיום אינה מובנת במלואה, אך הדעה הרווחת היא שהמצב נובע משילוב של נטייה גנטית וגורמים סביבתיים. התיאוריה העיקרית מצביעה על חשיפה ממושכת לאור אולטרה סגול (UV) לעתים קרובות מהשמש, כגורם סיכון משמעותי. אור UV יכול להזיק ל-DNA שבתאי העין, ולעורר תגובה דלקתית הממריצה גדילת פיברווסקולרית, מה שמוביל בסופו של דבר להיווצרות פטריגיום.
בנוסף לחשיפה לאור UV גם אלמנטים סביבתיים אחרים כמו אבק ורוח נחשבים לתורמים משמעותיים. אלמנטים אלה יכולים לגרום למיקרוטראומה על פני העין, מה שמוביל לשינויים בתאים בלחמית ובקרנית, ומעודדים את הצמיחה של פטריגיום. יתר על כן, מחלות פני השטח של העין נקשרו להתפתחות פטריגיום. ההנחה היא שחוסר בשכבת ההגנה של פס הדמעות עלול להשאיר את העין חשופה להשפעות המזיקות של קרינת UV, אבק ורוח.
לבסוף, גורמים ביוכימיים מסוימים עשויים גם הם לשחק תפקיד. לדוגמה, מאמינים כי גורמי גדילה וציטוקינים, שהם חלבונים המעורבים באיתות תאים, מעורבים בהתפתחות והתקדמות של פטריגיום. חומרים אלה יכולים לקדם שגשוג תאים, הגירה ועיצוב מחדש של מטריקס, המאפיינים העיקריים של צמיחת פטריגיום. בפרט, ביטוי יתר של גורם גדילת אנדותל כלי דם (VEGF) ומטריצת מטלופרוטאינזים (MMPs) זוהו ברקמות פטריגיום.
בעוד שגורמים אלה מציעים תובנה מסוימת לגבי הגורמים האפשריים לפטריגיום, יש צורך במחקר נוסף כדי להבהיר לחלוטין את המנגנונים הפתופיזיולוגיים הבסיסיים. זה חיוני עבור אנשים, במיוחד אלה בקבוצות בסיכון גבוה, לנקוט באמצעי מניעה כמו הרכבת משקפי מגן UV כאשר הם נחשפים לאור שמש עז או לתנאי סביבה קשים.
פטריגיום – גורמי סיכון
התפתחותו של פטריגיום קשורה למספר גורמי סיכון, שרבים מהם קשורים הן למיקום הגיאוגרפי והן לבחירות אורח החיים.
קרינה אולטרה סגולה: גורם הסיכון המשמעותי ביותר לפטריגיום הוא חשיפה ממושכת לקרינה אולטרה סגולה (UV). המשטח החיצוני של העין חשוף ישירות לאור השמש, וחשיפה כרונית יכולה לעודד את הצמיחה של פטריגיום. נמצא שקרינת UV פוגעת בתאי גזע לימבלים, שעלולה להוביל לשגשוג בלתי מבוקרת של רקמת הלחמית על הקרנית.
גיל: פטריגיום פוגע בעיקר במבוגרים, כאשר השכיחות עולה מגיל 30. הסיכון עולה עם הגיל שכן ההשפעה המצטברת של קרינת UV וחשיפה סביבתית תורמת להתפתחות המצב.
גיאוגרפיה: מיקום גיאוגרפי ממלא תפקיד מכריע בשכיחות של פטריגיום. זה נפוץ יותר אצל אנשים המתגוררים קרוב יותר לקו המשווה, המכונה לעתים קרובות "חגורת הפטריגיום", שם קרני השמש החזקות ביותר.
פעילויות בחוץ: עיסוקים או תחביבים הכוללים חשיפה ממושכת בחוץ מעלים את הסיכון לפטריגיום. עובדי חוץ כמו חקלאים, דייגים ופועלי בניין נמצאים בסיכון גבוה יותר. באופן דומה, אלה המשתתפים בפעילויות ספורט בחוץ או פנאי ללא הגנה מתאימה על העיניים הם גם חשופים יותר.
מין: כמה מחקרים מצביעים על כך שגברים עלולים להיות מעט יותר נוטים לפטריגיום מאשר נשים, כנראה, בשל פעילות חוץ מוגברת וחשיפה תעסוקתית (לשמש).
פטריגיום – טיפולים
גישת הטיפול בפטריגיום היא אינדיבידואלית, בהתחשב בגודל, מיקום, קצב הגדילה והיקף התסמינים.
השגחה בלבד: עבור פטריגיום קטן וא-סימפטומטי, ניתן לאמץ גישה של "המתנה וצפה". בדיקות עיניים סדירות יכולות להבטיח שכל שינוי בגודל או הופעת התסמינים יטופלו מיידית.
טיפות עיניים ומשחות: אם הפטריגיום גורם לאי נוחות או אדמומיות, ניתן להשתמש בטיפות עיניים משחות או בדמעות מלאכותיות כדי להקל על יובש וגירוי. עבור פטריגיום דלקתי או אגרסיבי יותר, טיפות עיניים סטרואידיות מקומיות יכולות לעזור להפחית את הדלקת ולהרגיע את האדמומיות של העין.
עדשות מגע: עדשות מגע טיפוליות מיוחדות יכולות לספק מחסום פיזי לרוח ואבק, להגן על הפטריגיום מפני גירוי נוסף.
משקפי שמש: הרכבת משקפי שמש החוסמים אור UV יכולה לעזור להאט את צמיחתו של פטריגיום, במיוחד עבור אלו החשופים לעתים קרובות לאור השמש.
אינדיקציה לניתוח פטריגיום
התערבות כירורגית הופכת לשיקול בכמה נסיבות:
אי נוחות מתמשכת: אם הפטריגיום גורם לגירוי כרוני, אדמומיות או תחושת גוף זר שאינה מוקלת על ידי טיפות עיניים או דמעות מלאכותיות, ניתן להמליץ על ניתוח.
ליקוי ראייה: כאשר הגידול חודר לאזור המרכזי של הקרנית או גורם לאסטיגמציה משמעותית בשל גודלה ומיקומה, הוא עלול לפגוע בחדות הראייה. במקרים כאלה, לרוב מומלצת הסרה כירורגית.
התקדמות מהירה: פטריגיום הגדל במהירות יכול להוות סיכון לראייה וזקוק להתערבות כירורגית כדי למנוע סיבוכים עיניים נוספים.
סיבות קוסמטיות: פטריגיום גדול או דלקתי יכול להיות בולט למדי, ולגרום למצוקה לאנשים מסוימים בגלל המראה החיצוני. אם הופעת הפטריגיום משפיעה באופן משמעותי על איכות חייו של האדם, ניתן לשקול הסרה כירורגית.
כשל בטיפול הרפואי: אם תסמיני הפטריגיום לא משתפרים או מחמירים למרות טיפולים לא ניתוחיים, ניתוח עשוי להיות השלב הבא.
בכל המקרים, ההחלטה על הניתוח צריכה להתקבל לאחר דיון מפורט בין המטופל לרופא העיניים, תוך שקלול היתרונות של הניתוח מול סיבוכים אפשריים.
טכניקות כירורגיות
טכניקות ניתוחיות לפטריגיום התפתחו במהלך השנים כדי לשפר את התוצאות ולהפחית את שיעורי הישנות.
כריתה עם שתל אוטולוגי: טכניקה זו נותרה הניתוח הנפוץ ביותר עבור פטריגיום. זה כרוך בהסרה זהירה של הפטריגיום ולאחר מכן השתלה של רקמת הלחמית, הנלקחת לעתים קרובות מתחת לעפעף של המטופל, למקום שבו הוסר הפטריגיום. השתל, שבדרך כלל מאובטח באמצעות תפרים או דבק פיברין, עוזר למלא את הפגם ולמנוע הישנות על ידי עיכוב צמיחה מחודשת של רקמת הפטריגיום.
כריתה בהשתלת קרום מי שפיר: בהליך זה, לאחר כריתת הפטריגיום, נעשה שימוש בהשתלת קרום מי שפיר לכיסוי הפגם. לקרום השפיר, המהווה את השכבה הפנימית ביותר של השליה, יש תכונות אנטי דלקתיות, נוגדות צלקות ומעודדות ריפוי שיכולות לשפר את ההחלמה ולהפחית הישנות.
השתלה אוטולוגית של הלחמית עם דבק פיברין: טכניקה זו היא שינוי של הליך ההשתלה האוטולוגית המסורתית. במקום תפרים, דבק פיברין משמש להדבקת שתל הלחמית. הדבק מחקה את השלבים האחרונים של מנגנון הקרישה של הגוף, ויוצר קשר מוצק בין השתל לרקמת הלובן. השימוש בדבק פיברין עשוי להפחית את זמן הניתוח ואי הנוחות שלאחר הניתוח תוך מתן יציבות מעולה לשתל.
יישום מיטומיצין C: מיטומיצין C, חומר אנטי-פרוליפרטיבי, מיושם לעתים במהלך הניתוח כדי להקטין עוד יותר את הסיכוי להישנות פטריגיום. זה מעכב שגשוג פיברובלסט, ובכך מפחית את היווצרות הצלקת וצמיחה מחודשת של רקמת הפטריגיום.
סיבוכים של ניתוח פטריגיום
למרות ההתקדמות המתמשכת בטכניקות כירורגיות, ניתוח פטריגיום, כמו כל הליך אחר, יכול להיות קשור למספר סיבוכים:
הישנות: זהו הסיבוך השכיח ביותר בעקבות ניתוח פטריגיום. שיעור ההישנות יכול להגיע עד 40% עם כריתה פשוטה אך יורד משמעותית עם השתלת ממברנה של הלחמית או השתלת קרום מי שפיר.
זיהום: אמנם נדיר בשל השימוש השגרתי באנטיביוטיקה מניעתית, אך עלולים להתרחש זיהומים לאחר הניתוח. המטופלים צריכים להיות מודעים לתסמינים כמו אדמומיות מוגברת, כאב, הפרשות או ירידה פתאומית בראייה, מה שעלול להצביע על זיהום.
סיבוכי השתל: אלה יכולים לכלול תזוזה של השתל, הצטמקות או דחייה. למרות שהם נדירים עם השתלות אוטולוגיות, הם יכולים להתרחש, במיוחד כאשר משתמשים בהשתלות קרום מי שפיר.
דילול או ניקוב סקלרלי: אלו הם סיבוכים נדירים אך חמורים שעלולים להתרחש, במיוחד במהלך ניתוחים חוזרים או ניתוחים נרחבים בהם נעשה שימוש במיטומיצין סי בצורה מופרזת.
אסטיגמציה: ניתוח יכול לשנות את צורת הקרנית, ולהוביל לאסטיגמציה, שעלולה להשפיע על חדות הראייה. זה בדרך כלל זמני ומצטמצם ככל שהעין מתרפאת.
תסמונת העין היבשה: חלק מהחולים עלולים לחוות יובש בעיניים בעין לאחר הניתוח, שבדרך כלל ניתן לטפל בו באמצעות דמעות מלאכותיות או משחות.
היווצרות סימבלפרון: זה כרוך בהיצמדות העפעף לגלגל העין, סיבוך נדיר הקשור בדרך כלל לניתוחים נרחבים.
צלקות או עכירויות בקרנית: במקרים נדירים, צלקות של הקרנית עלולה להתרחש בעקבות ניתוח, מה שעלול להשפיע על הראייה.
הפוטנציאל לסיבוכים מדגיש את החשיבות של הערכה טרום ניתוחית יסודית, טכניקה כירורגית מדוקדקת ומעקב צמוד לאחר הניתוח. חינוך המטופל חיוני כדי להבטיח הבנה של סיכונים פוטנציאליים ועמידה בהוראות הטיפול לאחר הניתוח כדי לשפר את התוצאות הניתוחיות.