איך בוחרים עדשה לניתוח קטרקט

השאלה שאני נשאל הכי הרבה לפני ניתוח קטרקט היא “מה העדשה הכי טובה?”. זו שאלה הגיונית לחלוטין, והתשובה הכנה היא שהיא לא קיימת. כל עדשה שנותנת יותר קרוב לוקחת משהו אחר בתמורה, והשאלה האמיתית היא מה אתם מוכנים לתת ומה אתם לא.

בעמוד הזה פירטתי מה כל סוג עדשה עושה בפועל, מה המספרים האמיתיים של תופעות הלוואי, מתי כל אפשרות מוצדקת, ובעיקר — למי עדשת פרימיום פשוט לא מתאימה. את ההסבר על הניתוח עצמו כתבתי בעמוד על ניתוח קטרקט, ואת הצד הכספי בעמוד על מחיר ניתוח קטרקט.

עיקרון אחד שמסביר כמעט הכל

אם תזכרו משפט אחד מהעמוד הזה, שיהיה זה:

עדשה מולטיפוקלית מפצלת את האור שנכנס לעין בין שני מוקדים או שלושה. כל מוקד מקבל פחות אור ופחות ניגודיות ממה שעדשה עם מוקד יחיד הייתה נותנת.

זה לא פגם בייצור ולא כשל של טכנולוגיה — זו הפיזיקה של איך העדשה עובדת. וממנה נגזר כל השאר: למה יש הילות סביב אורות בלילה, למה חדות הראייה לרחוק מעט פחות טובה, ולמה עין שכבר סובלת מבעיה ברשתית, בעצב הראייה או בקרנית היא מועמדת גרועה. עין כזאת כבר השתמשה ברזרבת הניגודיות שלה. אין לה עוד מה לתת.

ארבעת סוגי העדשות

עדשה מונו-פוקאלית

מוקד יחיד, בדרך כלל מכוון לרחוק. זו עדשת ברירת המחדל, זו שנמצאת בסל הבריאות, וחשוב לומר בבירור: היא נותנת את חדות הראייה לרחוק הטובה ביותר ואת רגישות הניגודיות הטובה ביותר מכל סוגי העדשות. התשלום היחיד הוא משקפי קריאה, וברוב המקרים גם למרחק ביניים.

מי שראשית סדר העדיפויות שלו היא איכות ראייה בלילה, נהיגה, או עבודה שדורשת דיוק אופטי — יקבל מעדשה מונו-פוקאלית את התוצאה הטובה ביותר האפשרית.

עדשה מונו-פוקאלית משופרת

דור ביניים. סקירה שריכזה 31 מחקרים מהשנים 2019 עד 2024 מצאה שיפור של כ-0.11 עד 0.12 בלוגמאר במרחק ביניים ובקרוב לעומת מונו-פוקאלית רגילה, ועלייה משמעותית בעצמאות ממשקפיים במרחק ביניים. חשוב — תופעות אור ורגישות ניגודיות לא היו שונות באופן מובהק ממונו-פוקאלית רגילה.

בתרגום מעשי: זה קונה בערך שורה עד שורה וחצי. מספיק כדי לראות את לוח המחוונים ברכב או טלפון במרחק זרוע. לא מספיק כדי לקרוא עיתון בלי משקפיים. מי שמצפה ליותר מזה יתאכזב, ומי שמבין את זה בדרך כלל מרוצה מאוד.

עדשה עם עומק שדה מורחב (EDOF)

במקום לפצל לשני מוקדים נפרדים, העדשה מותחת מוקד אחד לטווח רציף. ראייה טובה לרחוק ולביניים, ראייה קרובה חלקית — הרבה אנשים עדיין צריכים משקפיים לאותיות קטנות.

אזהרה שכדאי לדעת עליה: “EDOF” הוא שם קטגוריה רחב מאוד. העדשות שמסווגות תחתיו שונות זו מזו אופטית באופן מהותי — יש דיפרקטיביות, יש כאלה שמעצבות את חזית הגל בלי דיפרקציה, ויש כאלה שעובדות בעיקרון של צמצם קטן. הביצועים בקרוב ופרופיל ההילות שלהן אינם ניתנים להחלפה זו בזו. לשאול “מה דעתך על EDOF” זה כמו לשאול “מה דעתך על מכוניות”.

עדשה מולטיפוקלית או טריפוקלית

זו העדשה שנותנת את העצמאות הגדולה ביותר ממשקפיים, ובמיוחד לקריאה. במטא-אנליזה שהשוותה סוגי עדשות, הסיכוי לעצמאות ממשקפיים בקרוב היה גבוה פי עשרות מול עדשה מונו-פוקאלית.

היא גם זו שגובה את המחיר האופטי הגבוה ביותר, ועל כך בהמשך העמוד.

ועדשה טורית — ציר נפרד לגמרי

זו נקודת בלבול נפוצה. “טורית” היא לא סוג עדשה מקביל למולטיפוקלית — זו תוספת שאפשר להרכיב על כל אחת מהאפשרויות למעלה. יש מונו-פוקאלית טורית, EDOF טורית, וטריפוקלית טורית. הטוריות מתקנת אסטיגמטיזם של הקרנית. היא לא משנה בכלום את התנהגות המוקדים.

עדשה טורית — מתי היא באמת מוצדקת

הסף

שני גופי ההנחיות הגדולים מסכימים. האקדמיה האמריקאית לרפואת עיניים כותבת שחתך מרפה יכול לתקן כמויות קטנות של אסטיגמטיזם, אבל מ-1.0 דיופטר ומעלה של אסטיגמטיזם קרנית יש לשקול עדשה טורית. ההנחיה האירופית מ-2025 מנסחת זאת דומה, ומוסיפה שהתועלת הקלינית הברורה ביותר נצפית מעל 2.0 דיופטר, עם תועלת משמעותית כבר מ-1.5.

מה שההנחיות לא פותרות: בטווח של 0.75 עד 1.0 דיופטר מנתחים באמת חלוקים בדעתם — יש שישתילו טורית, יש שיסתפקו במיקום החתך הראשי על הציר התלול, ויש שלא יעשו דבר. זו מחלוקת לגיטימית, לא טעות של מישהו.

למה המדידה מסובכת מכפי שהיא נראית

מכשירי המדידה הרגילים מודדים בעיקר את החלק הקדמי של הקרנית. אבל גם לחלק האחורי יש אסטיגמטיזם משלו — בממוצע כ-0.3 דיופטר, וכמעט תמיד בכיוון קבוע. התוצאה היא שהסתמכות על החזית בלבד גורמת לתיקון יתר של כחצי דיופטר בעיניים מסוג אחד, ולתיקון חסר של כשליש דיופטר בעיניים מהסוג ההפוך.

זו הסיבה שהנוסחאות המודרניות לוקחות בחשבון את הקרנית האחורית, וזו גם הסיבה שמיפוי קרנית איכותי הוא לא פורמליות אלא הבסיס שעליו נשענת כל ההחלטה.

כמה יציבה עדשה טורית

זו שאלה טובה, כי עדשה טורית שמסתובבת מאבדת מהאפקט שלה. מטא-אנליזה שכללה 51 מחקרים ו-4,863 עיניים מצאה סיבוב ממוצע מוחלט של 2.36 מעלות. בדגמים הטובים ביותר, 97% ומעלה מהעיניים נשארות בתוך 5 מעלות.

מה קורה כשכן: מקובל להעריך שכ-3% מהאפקט אובד לכל מעלה של סטייה, ומשקלים מחדש בניתוח קצר נוסף כשהסטייה עולה על 10 מעלות. הערה על דיוק: הכלל הנפוץ שלפיו ב-30 מעלות אובד כל האפקט הוא פישוט. סיבוב לא רק מפחית את התיקון אלא גם מייצר אסטיגמטיזם בציר חדש, ולכן הנזק בסיבובים קטנים עשוי להיות גדול ממה שהמודל הפשוט מנבא.

מה החלופות

• חתכים מרפים בקרנית. סקירת קוקרן השוותה ישירות: כ-700 מתוך 1,000 עיניים הגיעו לאסטיגמטיזם שארי מתחת לחצי דיופטר עם עדשה טורית, לעומת כ-500 מתוך 1,000 עם חתכים מרפים. יתרון ברור לטורית.
• חתכים בלייזר פמטו-שנייה. מחקר אקראי ב-196 מטופלים לא מצא הבדל מובהק בין השיטות בסך הכל — אבל בתת-הקבוצה עם 1.5 דיופטר ומעלה, הטורית הייתה טובה יותר.
• מיקום החתך הראשי על הציר התלול. מתקן כמויות קטנות בלבד, אבל לא עולה כלום.
• ניתוח לייזר משלים אחרי ניתוח הקטרקט. אפשרי, אבל זה הופך תוכנית של ניתוח אחד לתוכנית של שניים, ולכן צריך להיאמר לפני הניתוח ולא אחריו.

הילות וסנוור — המספרים האמיתיים

זה החלק שהכי חשוב לי שתקראו, כי הוא זה שנעדר מרוב חומרי השיווק.

מטא-אנליזה של דיווחי מטופלים, 11 מחקרים ו-580 מטופלים עם עדשה טריפוקלית בשתי העיניים:

הניסוח שאני משתמש בו במרפאה: בערך 4 מכל 10 יראו הילות. בערך 1 מכל 20 יגדיר אותן כחמורות. בערך 1 עד 3 מכל 100 יגדירו אותן כמפריעות מאוד.

שני הקשרים חשובים למספרים האלה:

ראשית, גם עדשה רגילה מייצרת תופעות אור. דיספוטופסיה חיובית מופיעה בשלב מוקדם אצל עד כ-49% מכלל המנותחים, ותופעה של צל כהה בצד החיצוני נמשכת אצל כ-3% בשנה הראשונה — עם עדשות מונו-פוקאליות סטנדרטיות. הבסיס אינו אפס. מי שמציג את ההילות כתופעה בלעדית לעדשות פרימיום מטעה.

שנית, לגבי הנתונים ההשוואתיים הגדולים. סקירת קוקרן שהשוותה מולטיפוקליות למונו-פוקאליות מצאה יחס סיכון של 3.58 להילות ו-1.41 לסנוור, לצד ירידה בתלות במשקפיים ביחס סיכון של 0.63. הכיוון של הממצאים הזה מבוסס היטב, אבל הסקירה נשענת ברובה על עדשות דו-מוקדיות מדור קודם ולא על הטריפוקליות של היום. אני מצטט אותה כי היא הראיה האיכותית ביותר שקיימת, ומסייג אותה כי זה מה שנכון.

והערה על עדשות EDOF מול טריפוקליות: שתי מטא-אנליזות בדקו אם ל-EDOF יש יתרון בהילות. אחת מצאה שאין הבדל מובהק, השנייה מצאה כ-32% יותר הילות עם טריפוקלית. במילים אחרות — היתרון של EDOF בתחום הזה כנראה קיים אבל הוא מתון ולא הודגם באופן עקבי. מי שמבטיח לכם “EDOF בלי הילות” מבטיח יותר ממה שהנתונים תומכים בו.

מונו-ויז’ן — האפשרות שרוב האנשים לא שמעו עליה

לא כל דרך להיפטר ממשקפי קריאה עוברת בעדשה יקרה. במונו-ויז’ן מכוונים עין אחת לרחוק ואת השנייה מעט לקרוב, עם שתי עדשות מונו-פוקאליות רגילות.

מחקר על מיני-מונו-ויז’ן, כשהעין הלא-דומיננטית כוונה ל-0.75 דיופטר מינוס, 50 מטופלים: 20% נזקקו למשקפי קריאה בקבוצת המונו-ויז’ן לעומת 80% בקבוצה שכוונה לרחוק בשתי העיניים. תופעות אור דווחו אצל 8% בלבד. ההנחיה האירופית מנסחת זאת ישירות: מונו-ויז’ן ועדשות EDOF מתאימות למי שרוצה ראייה טובה במרחק ביניים, עם פחות דיספוטופסיה באופן מובהק לעומת מולטיפוקליות.

למי זה מתאים במיוחד: מי שכבר הצליח עם עדשות מגע במונו-ויז’ן (זה המנבא הטוב ביותר שיש), מי שיש לו התוויית נגד לעדשה דיפרקטיבית, ומי שמעדיף ניגודיות וראייה טובה בלילה על פני עצמאות מלאה בקריאה. ולא פחות חשוב — זה אפשרי עם עדשות שנמצאות בסל.

למי זה לא מתאים: פזילה גלויה, פוריה מעל 8 פריזמות, ניתוח שרירי עיניים בעבר, ראייה כפולה קיימת או פריזמה במשקפיים, אמבליופיה עם דומיננטיות חזקה, ואניזומטרופיה מעל 1.5 דיופטר מהילדות. יש גם מצב שקל לפספס — מונופיקסציה, שבכ-30% מהמקרים מופיעה בעיניים ישרות לחלוטין, ויכולה להתפרק דווקא כשמייצרים הפרש בין העיניים.

למי עדשה מולטיפוקלית לא מתאימה

חזרה לעיקרון: אין רזרבת ניגודיות לוותר עליה. כל מה שלמטה נגזר ממנו.

מחלה של המקולה — ניוון מקולרי, קרום אפי-רשתי שגורם לעיוות תמונה, בצקת מקולרית סוכרתית שמערבת את המרכז. שתי סיבות: המוקד הקרוב של העדשה יכול לשמש רק את מרכז הרשתית, ועדשה דיפרקטיבית מקשה גם על ההסתכלות של הרופא על הרשתית ויוצרת ארטיפקטים ב-OCT — מה שמפריע למעקב לאורך שנים.

כאן חובה עליי סיוג. סקירה מ-2020 שבחנה עדשות מולטיפוקליות ומחלות רשתית הגיעה למסקנה שחלק מההתוויות הללו הן בעלות “אופי היפותטי ואינן מבוססות ראיות”. התרגום הכן: רוב המנתחים לא ישתילו עדשה מולטיפוקלית בעין עם מחלת מקולה, וזה מבוסס על היגיון אופטי וניסיון קליני יותר מאשר על מחקרים אקראיים. אני נוהג כך, ואני מציין שזה מה שזה.

גלאוקומה עם פגיעה בשדה הראייה — גלאוקומה פוגעת ברגישות הניגודיות יותר מאשר בחדות הראייה, כך שההפסדים מצטברים. יש גם בעיית מעקב אמיתית: עדשה מולטיפוקלית מורידה את הערך הממוצע בבדיקת שדה ראייה ממוחשבת ומייצרת ארטיפקטים ב-OCT, במחלה שמנוהלת עשרות שנים בדיוק על סמך הבדיקות האלה. גלאוקומה קלה, יציבה, בלי מעורבות מרכזית — ייתכן שאפשר לשקול EDOF או מונו-פוקאלית משופרת. גלאוקומה בינונית ומעלה — לא. עדשות טוריות ואספריות, לעומת זאת, מתאימות לחלוטין בגלאוקומה.

קרנית לא סדירה או קרטוקונוס — קרנית לא סדירה כבר מייצרת בעצמה כמה תמונות מטושטשות; להוסיף עדשה שמייצרת עוד תמונות זה להכפיל את הבעיה. הסף שנמצא בשימוש קליני הוא סטיות מסדר גבוה מתחת ל-0.3 מיקרון על קוטר 4 מ”מ. גם זה סף מוצע ולא מאומת פרוספקטיבית, אבל יש לו נימוק אופטי הגיוני. יוצא הדופן היחיד עם רציונל בקרנית לא סדירה הוא עדשה בעיקרון של צמצם קטן, במחיר של ראייה עמומה יותר באור נמוך.

יובש משמעותי בעיניים — ושתי הסיבות שונות זו מזו לגמרי. הראשונה: יובש מקלקל את המדידות שעליהן מתכננים את הניתוח, ואי-יציבות של שכבת הדמעות מתורגמת ישירות לשגיאה בעוצמת העדשה ובציר הטורי. השנייה: אחרי הניתוח, לעדשה מולטיפוקלית אין ניגודיות עודפת לבזבז על שכבת דמעות לא יציבה — וניתוח קטרקט עצמו מחמיר יובש למשך חודשים. הגישה המקובלת: יובש חמור פוסל, ויובש קל עד בינוני מטופלים עד ליציבות ומודדים מחדש לפני שמתחייבים לעדשת פרימיום.

אישון קטן מ-2.5 מ”מ, סטיית ציר גדולה בין ציר הראייה לציר האופטי, קרנית עם דיסטרופיה של פוקס גם בדרגה קלה, צלקות בקרנית, וכל מצב שצפוי לגרום להטיה או להזזה של העדשה — חולשת סיבים תולים, פסאודו-אקספוליאציה, ניתוח ויטרקטומי בעבר.

סיוג נוסף שראוי לומר: ספי סטיית הציר שנמצאים בשימוש נרחב הם מוסכמה, לא ערכים מאומתים. מחקר מ-2024 לא מצא מתאם מובהק בין סטיית הציר לבין התוצאה או תופעות האור בעדשות דיפרקטיביות מודרניות, וקרא תיגר על עצם הצורך במדידה שגרתית. עדיין בודקים — אבל ראוי לדעת שזה נמצא בוויכוח.

עין יחידה מתפקדת. הסבילות לעדשה מולטיפוקלית נשענת במידה רבה על כך שהמוח משתמש בעין השנייה כדי לדכא את התמונה הלא-ממוקדת. למי שיש עין אחת אין שותפה, ואין גם שוליים לטעות. באותו היגיון, השתלה מולטיפוקלית בעין אחת בלבד נסבלת פחות טוב מאשר בשתיים.

מקצועות שתלויים בנהיגת לילה — נהגים מקצועיים, טייסים, עבודות משמרת לילה, וגם מי שעובד מול מיקרוסקופ או ציוד אופטי מדויק, כי מרחק העבודה הקבוע של עדשה מולטיפוקלית לא תואם למכשירים האלה. הערה על הראיות: לא מצאתי מחקר שכימת ביצועי נהיגת לילה בפועל לפי סוג עדשה. כלומר אי אפשר להבטיח שזה בסדר ואי אפשר להוכיח שזה מסוכן. גם היעדר הנתון הזה ראוי להיאמר.

וההתוויה שהכי קשה לכמת — ציפיות ואופי. מי שמצפה לראייה מושלמת בכל מרחק ובכל תאורה, מי שהפריע לו חצי דיופטר של טעות במשקפיים לפני הניתוח, מי שמתאר את הבעיה שלו בפירוט רב במיוחד, מי שנמצא בתקופה של חרדה. וכאן ההודאה הכי חשובה בעמוד: אין שום כלי מאומת למדוד את זה. ההנחיה האירופית מסתפקת בהמלצה על החלטה משותפת עם המטופל, וזו הודאה מרומזת בכך שבחירת מטופלים לעדשות פרימיום נשארת שאלה של שיקול דעת קליני.

אם עברתם בעבר ניתוח לייזר להסרת משקפיים

זו קבוצה שאני רואה הרבה, והיא ראויה לפרק נפרד — כי כאן החישוב באמת שונה. מי שעבר ניתוח לייזר להסרת משקפיים לפני עשרים שנה מגיע היום לגיל הקטרקט, ומצפה בצדק לאותה רמת תוצאה.

למה זה קשה יותר — שלוש שגיאות נפרדות שלא מבטלות זו את זו:

1. שגיאת מקדם השבירה. המכשירים מודדים את החלק הקדמי של הקרנית ומסיקים ממנו את הכוח הכולל, לפי הנחה על היחס בין הקדמי לאחורי. הלייזר שינה את החזית ולא את הגב, ולכן ההנחה כבר לא נכונה.
2. שגיאת אזור המדידה. קרטומטריה סטנדרטית דוגמת טבעת סביב המרכז, שאחרי טיפול במיופיה נמצאת חלקית מחוץ לאזור השטוח — כלומר מודדת אזור תלול יותר מזה שדרכו המטופל באמת מסתכל.
3. שגיאת מיקום העדשה הצפוי. רוב הנוסחאות משתמשות בכוח הקרנית כדי לנבא איפה תשב העדשה. ניתוח לייזר שינה את כוח הקרנית בלי לשנות את מבנה החלק הקדמי של העין, ולכן הניבוי מוטה.

הכיוון הכולל: אחרי טיפול לייזר למיופיה, חישוב שלא תוקן בוחר עוצמה נמוכה מדי — והתוצאה היא הפתעה היפרופית.

מה עושים בפועל: משתמשים בנוסחאות ייעודיות, ובראשן המחשבון של האיגוד האמריקאי לניתוחי קטרקט ורפרקטיביים, שמאגד כמה שיטות. ההנחיה האירופית מפנה אליו במפורש. הכלל המעשי הוא לחשב בכמה שיטות ולקחת חציון או ממוצע, וכשהשיטות חלוקות מאוד — להטות לכיוון תוצאה מיופית קלה, שאיתה קל יותר לחיות.

והמספרים הכנים: בעין שלא עברה לייזר, נוחתים בתוך חצי דיופטר מהיעד בכ-50% עד 70% מהמקרים, ובתוך דיופטר שלם בכ-80% עד 95%. אחרי לייזר קודם, המספר נמוך יותר — בסדרות עדכניות מדובר בסביבות שני שלישים בתוך חצי דיופטר. יש גם רמז מעניין שההבדל בין LASIK ל-PRK משמעותי, אבל הוא מבוסס על תת-קבוצות קטנות ואני מציין אותו כהשערה ולא כעובדה.

המסקנה המעשית: בעין שעברה לייזר, עדשה מולטיפוקלית סובלת פחות טוב טעות של רבע או חצי דיופטר מאשר עדשה מונו-פוקאלית — ובדיוק בעין הזאת הסיכוי לטעות כזאת גדול יותר. זה בדיוק הצירוף שגורם לחוסר שביעות רצון. לכן בחלק גדול מהמקרים אני ממליץ בעין כזאת על EDOF, על מונו-פוקאלית משופרת או על מונו-פוקאלית טורית — לא כי הטכנולוגיה המתקדמת “אסורה”, אלא כי בעין הזאת היא מביאה פחות תועלת ויותר סיכון. ואם עברתם לייזר ואתם סובלים מיובש בעיניים מאז, זה עוד שיקול שצריך לטפל בו לפני שמודדים.

מה קורה כשמישהו לא מרוצה

זה חלק שרוב העמודים לא כותבים, ואני חושב שהוא החשוב ביותר להחלטה.

בסדרה של מטופלים שהופנו בגלל חוסר שביעות רצון מעדשה מולטיפוקלית, הסיבה השכיחה ביותר לא הייתה העדשה — היא הייתה מספר משקפיים שארי שנשאר אחרי הניתוח, ב-64.5% מהמקרים. אחריה: עכירות של הקופסית האחורית ב-15.8%, אישון גדול ב-14.5%, סטיות אופטיות ב-11.8%, והזזה של העדשה ב-9.2%. בסדרה אחרת, יובש בעיניים היה גורם ב-35%.

המספר המעודד: 84.2% מהמקרים היו ניתנים לטיפול, והחלפת עדשה נדרשה ב-4% בלבד.

והמספר שאסור להסתיר: בסדרה אחרת של מטופלים לא מרוצים שטופלו באופן פעיל, 45% נפתרו במלואם, 23% חלקית, ו**-32% נשארו לא מרוצים לחלוטין.** זה מספר של אוכלוסיית הפניה ולא סיכון כללי, אבל הוא ראיה כנה לכך שלא כל מטופל לא מרוצה ניתן לחילוץ.

מה שאני לוקח מזה, ומה שכדאי שתיקחו: רוב מה שמשתבש עם עדשת פרימיום הוא לא בחירת העדשה — זה איכות המדידות, יציבות פני השטח של העין, ומה שנאמר או לא נאמר לפני הניתוח. לכן הזמן שמושקע לפני הניתוח שווה יותר מכל שדרוג טכנולוגי.

עכירות הקופסית — נקודה שנוגעת לבחירת העדשה

עכירות של הקופסית האחורית היא התופעה השכיחה ביותר בשנים שאחרי ניתוח קטרקט, ומטופלת בלייזר יאג. היא רלוונטית לעמוד הזה משתי סיבות.

ראשית, חומר העדשה משנה משמעותית. מחקר בריטי על 20,763 עיניים מצא שיעורי טיפול יאג בתוך 5 שנים של 5.8% ו-8.5% בעדשות אקריליות הידרופוביות, לעומת 15.2% ו-19.3% בעדשות הידרופיליות — פער של פי שלושה. גם קצה אופטי חד תורם, וכך גם טכניקה ניתוחית שבה פתח הקופסית חופף את שולי העדשה.

שנית, הסף לטיפול נמוך יותר עם עדשת פרימיום. מידה של עכירות שמטופל עם עדשה מונו-פוקאלית לא היה מרגיש בכלל, פוגעת באופן מדיד בתמונה של עדשה מולטיפוקלית — כי עכירות מפזרת אור, ולעדשה כזאת אין ניגודיות עודפת. הכיוון הזה עקבי בספרות. מספר מדויק לא אפרסם כאן כי לא הצלחתי לאמת אותו ממקור ראשוני, ואני מעדיף לומר את הכיוון בלי לתת ודאות שאין לי.

נקודה טכנית אחת שכדאי לדעת: טיפול יאג הופך החלפת עדשה עתידית לקשה ומסוכנת יותר. לכן במטופל שמתקשה עם עדשה מולטיפוקלית ושהחלפה עדיין על השולחן, לא נכון לבצע יאג אוטומטית.

מה אי אפשר להבטיח

אלה הדברים שאני אומר בקול רם לפני שמישהו מחליט:

לא “לא תצטרכו משקפיים לעולם.” ההבטחה הכנה היא הפחתת תלות, מכומתת לפי סוג העדשה — לא עצמאות.

לא “לא תראו הילות.” כ-44% רואים אותן עם טריפוקלית דו-צדדית. זו לא סיבוך אלא תוצאה צפויה של התכנון.

לא “ההילות בוודאי יעברו.” נוירו-אדפטציה אכן מפחיתה את התסמינים אצל רוב האנשים תוך שבועות עד חודשים, אבל היא לא מובטחת ואין דרך לנבא מי יסתגל.

לא “נפגע בדיוק ביעד.” גם בעין רגילה חלק לא מבוטל מהעיניים נוחת מחוץ לחצי דיופטר, ואחרי לייזר קודם יותר. ועדשת פרימיום מגדילה את המשמעות של פספוס קטן.

לא “ניתוח אחד וזהו.” מיעוט משמעותי מהמטופלים יזדקק להתערבות נוספת — יאג, תיקון לייזר משלים, סיבוב של עדשה טורית, או לעיתים נדירות החלפה.

לא “ראיית הלילה תהיה כמו עם עדשה רגילה.” רגישות הניגודיות נמוכה יותר בחלק מהתכנונים. זו עובדה מדודה.

לא “אם לא תאהבו, פשוט נחליף.” החלפה אפשרית ובדרך כלל מצליחה, אבל היא ניתוח תוך-עיני שני עם סיכונים משלו, היא קשה יותר אחרי יאג, וההסתברות הרפרקטיבית של העדשה המחליפה נמוכה יותר.

לא “עדשה טובה תפצה על מחלה אחרת בעין.” שום עדשה לא משפרת רשתית, עצב ראייה או קרנית לא סדירה. במצבים כאלה עדשת פרימיום יכולה רק להחמיר את הצד האופטי.

ולא “אנחנו יודעים לנבא מי יהיה מרוצה.” אין לכך כלי מאומת. זו כנראה המשפט הכי כן שאפשר לכתוב בעמוד כזה.

איך אני ניגש לזה

הסדר שאני עובד לפיו הוא זה: קודם לבדוק מה העין יכולה לעשות — רשתית, עצב ראייה, קרנית, פני שטח. אחר כך לברר מה המטופל באמת צריך: מה הוא עושה ביום, האם הוא נוהג בלילה, האם הוא קורא הרבה, מה יפריע לו יותר — משקפי קריאה או הילות. ורק אחרי שתי אלה, לדבר על עדשה.

מטופל שהעין שלו לא מתאימה לעדשה מולטיפוקלית ומקבל אותה, שילם יותר וקיבל פחות. זו התוצאה שאני הכי משתדל למנוע — יותר מאשר להשיג את התוצאה המרשימה ביותר במקרה המתאים.

אם אתם מתלבטים ורוצים הערכה אישית לפני שאתם מחליטים, אפשר לפנות אליי. ואם אתם מבררים גם את הצד הכספי, פירטתי אותו בעמוד על מחיר ניתוח קטרקט.

שאלות נפוצות

מהי העדשה הכי טובה לניתוח קטרקט?

אין עדשה אחת שהיא הכי טובה. עדשה מונו-פוקאלית נותנת את חדות הראייה לרחוק ואת רגישות הניגודיות הטובות ביותר, אבל דורשת משקפי קריאה. עדשה מולטיפוקלית נותנת את העצמאות הגדולה ביותר ממשקפיים, אבל במחיר של הילות סביב אורות ורגישות ניגודיות נמוכה יותר. הבחירה הנכונה נגזרת ממצב העין הספציפית ומסדר העדיפויות של המטופל, לא מדירוג כללי.

כמה אנשים רואים הילות אחרי עדשה מולטיפוקלית?

בסקירה שריכזה 11 מחקרים ו-580 מטופלים עם עדשה טריפוקלית בשתי העיניים, כ-44% דיווחו על הילות, כ-34% על סנוור וכ-30% על פיזור קרני אור. כ-5% דירגו את התופעה כחמורה וכ-1%–3% כמפריעה מאוד. הילות אינן סיבוך — הן תוצאה אופטית צפויה של תכנון העדשה.

מתי צריך עדשה טורית?

ההנחיות של האקדמיה האמריקאית לרפואת עיניים ושל האיגוד האירופי מסכימות ששוקלים עדשה טורית מאסטיגמטיזם קרנית של 1.0 דיופטר ומעלה, והתועלת הברורה ביותר היא מעל 2.0 דיופטר. מתחת לסף הזה יש חילוקי דעות אמיתיים בין מנתחים, ואפשר גם לתקן בחתכים מרפים או במיקום החתך הראשי.

האם אפשר להשתיל עדשה מולטיפוקלית אחרי ניתוח לייזר להסרת משקפיים?

אפשר, אבל זו אחת הסיטואציות שדורשות את הזהירות הרבה ביותר. הקרנית אחרי לייזר כבר בעלת אופי רב-מוקדי, חישוב עוצמת העדשה פחות מדויק, והמטופלים האלה בדרך כלל בעלי ציפיות גבוהות. בעין שלא עברה לייזר נוחתים בתוך חצי דיופטר מהיעד בכ-50%–70% מהמקרים; אחרי לייזר קודם המספר נמוך יותר. בחלק גדול מהמקרים עדשה עם עומק שדה מורחב או מונו-פוקאלית משופרת היא הבחירה הנכונה יותר.

למי עדשה מולטיפוקלית לא מתאימה?

בעיקר למי שיש לו מחלה של המקולה, גלאוקומה עם פגיעה בשדה הראייה, קרנית לא סדירה או קרטוקונוס, יובש משמעותי בעיניים שלא טופל, אישון קטן מאוד, או עין יחידה מתפקדת. הסיבה משותפת לכולם: עדשה מולטיפוקלית מפצלת את האור בין שני מוקדים או שלושה, וכל עין שכבר איבדה ניגודיות אין לה עודף לוותר עליו.

מה הסיבה השכיחה ביותר לחוסר שביעות רצון אחרי עדשת פרימיום?

לא העדשה עצמה. בסדרות של מטופלים שהופנו בגלל חוסר שביעות רצון, הסיבה השכיחה ביותר הייתה מספר משקפיים שארי שנשאר אחרי הניתוח — 57% עד 64.5% מהמקרים — ואחריה יובש בעיניים ועכירות של הקופסית האחורית. הבשורה הטובה היא שרוב הגורמים האלה ניתנים לתיקון.